פרשת פנחס מגלה לנו זווית מהותית ומקורית על השלום בכלל ועל השלום הפנימי שיכול לשכון בתוך כל אחד מאיתנו…
בתחילת פרשתנו, פינחס מקבל הודעה אישית משמחת כשה' מוסר לו: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר 25,יב כה). חתיכת קידום בסולם החברתי, נוּבוֹ כהן נולד. ואיזה יופי השלום הזה, מאוד פסטורלי. עלה זית ויונה שקטה מצטיירים בעיני רוחנו, מתעופפת לה לצלילי מנגינה שלווה ומרגשת.
הבעיה מתחילה ברגע שנזכרים לרגע במה שקרה בדיוק לפני כן ואיך פינחס זכה בברית הכהונה והשלום. למי ששכח, כך זה מתואר בסוף הפרשה הקודמת (פסוקים ז, ח): וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם- אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ. הממממ… פחות פסטורלי, נכון? יותר מזכיר סצנה של הסרט 300 בגרסה עברית קדומה.
וכאן, נשאלת השאלה: מה הקשר בין שלום לאקט האלים המתואר לעיל? ואיך זה קשור לכהונה המוענקת לפינחס יחד עם השלום? ומה זה שלום בכלל?
קודם כל, הבא נצא מהסרטים וניווכח בפשטות ששלום בסגנון עברי אינו דומה לשלום של הוליווד: פינחס הוא לא מהאטמה גנדי או בודהיסט זן. כבר אז, אבותינו לא חיו במזרח אלא במזרח התיכון, ואנחנו יהודים ולא הודים. השלום שהתורה מדברת עליו כן יכול – לעת הצורך – לכלול מעשי אלימות נגד מי שמפר אותו.
מה שמזכיר ששבט לוי, ממנו באה הכהונה – לא מהסס להיענות לקריאת משה רבנו אחרי חטא העגל (מִי לַיהוָה אֵלָי?) ולציית לפקודתו: שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. (שמות לב כז)
נראה אם כן שיש בכוהנים משהו אלים. ואכן הם מתוארים בגמרא כרגזנים וקפדנים (בבא בתרא קס:).
מצד שני, כמובן, אהרן הכהן הגדול הראשון 'אוהב ורודף שלום' (אבות), והוא וזרעו מברכים את בני ישראל בשלום בברכת כהנים (וישם לך שלום).
אם כן, מצטיירת תמונה מורכבת: הכהן הוא איש שלום אבל יש בו גם עוצמות של גבורה די מבהילה.
אולי כך, בעזרת הנ"ל, נצליח להבין יותר מהו שלום בכלל. נתבונן לרגע באותיות המילה ש-ל-ו-ם ונשים לב שמצד אחד שלה פותחת האות "שין" ומצד שני, האות "מם" מסיימת. על פי ספר היצירה, השין מסמלת את האש (קירבה בצליל ובמראה של האות, שנראית קצת כמו להבה) והמם מסמל את המים. אש ומים, שני הקצוות מתחברים יחד בתוך השלום. הגבורה והשקט, העוצמה והרכות. השלום היהודי אינו מונוליטי, הוא לא נוחת עלינו בחתיכה אחת – הוא מורכב מקיצונויות מנוגדות שמתחברות דווקא בתוכו. השלום הוא מפגש מאזן בין שני קצוות שנדמה שאין קשר ביניהן.
איך תפיסה זו של השלום על כל מורכבותה יכולה להשפיע על חיינו?
במישור הבינאישי,המסר די פשוט וברור – אם כי לא קל לעיכול ולביצוע: שלום הוא השלמה בין שני הפכים ולכן ביחסים החברתיים או הזוגיים שלנו, ניתן ואף רצוי ליצור קשרי השתלמות בהם כל צד יכול להיות שונה בעליל מחברו. מערכת יחסים פוריה מורכבת מאש ומים, מגישות הפוכות לגמרי. לא הדּוֹמֶה בין האנשים מביא את השלום אלא השׁוֹנֶה. לכן לא צריך להירתע מאנשים 'הפוכים' ממה שאנחנו, כדאי לקדם אותם בברכת ההשתלמות, או כמו שנהוג לומר: "הפכים נמשכים".
במישור האישי, הרבה אנשים רוצים שלום ושקט פנימי אך מפחדים מהשעמום שהוא עלול ליצור. הם אומרים לעצמם: כשאהיה בשלום עם עצמי, אולי אהפוך לרגוע 'מדי'? אני לא רוצה להיות נזיר טיבטי, אין לי עניין לאבד את המנוע של החיים שלי, אני אוהב את המורכבות שלי! אבל התשובה לפי מה שלמדנו הינה ברורה: השלום הפנימי שאנו שואפים אליו לא מבטל את הניגודיות שבתוכנו, את הסתירות הפנימיות – הוא רק מאגד אותן ומשכין ביניהן קשר אמיץ של השלמה והשתלמות.
כמו כן, השאיפה לשלמות המאפיינת רבים מאיתנו נתפסת בפרספקטיבה אחרת לאור השלום העברי: מנסיעה חד כיוונית מתישה אל עבר הצד המושלם, היא הופכת להיות הלוך ושוב, נסיעה דו-כיוונית בין השלמות לחוסר השלמות שלנו, כשכל צד מתעשר מהצד השני, ההפוך, על מנת ליצור אחדות הרמונית. יש בשלום הזה דינמיקה ואפילו מתח חיובי ובריא. הלוואי יבוא שלום כזה עלינו ועל כולם!
הלינק לטור המקורי באתר כיפה:
http://www.kipa.co.il/jew/pash/75/57774.html