לפני כמה חודשים פגשתי במסגרת העבודה שלי כמאמן אישי, רווק בן 35. נראה טוב, קלאסי, מסודר, מהנדס, חכם. חלומה של כל אם יהודייה. מאוד רצה להתחתן. די כבר, כמה אפשר. אממה, עֶלֶם החֲמוּדוֹת שלנו היה, איך לומר, מאוד ביקורתי. וכשאני אומר ביקורתי אני לא מתכוון לביקורת בונה. על כל אחד ואחת היה לו מה לומר. החל מטענות נגד ראש הממשלה (טוב זה לא חכמה, זה כבר ספורט לאומי), דרך הבוס שלו, הפולניות, הרומנים, המרוקאיות, כל הבנות שהוא יצא איתן אי פעם (ניחשתם נכון, לא מעט) ומי לא. כל העולם ואשתו עברו כבני מרון תחת שבט הביקורת שלו. גם אני זכיתי כמובן לעצות שלו, כשהוא לא היסס לבקר אותי ואת הדרך בה אני עובד.
עכשיו תגידו לי אתם, עם גישה כזו, האם יש לבחור סיכוי למערכת יחסים, שלא לומר חתונה? נראה לכם שדייט איתו יכול להתפתח ליותר מ 2-3 פגישות? האם בחורה מן הישוב תסכים לסבול את שטף ההערות הרעילות שלו?
שיפוץ כללי לפני הדייטים
ברור לכל בר דעת שכל עוד הוא דבק בגישתו השלילית, גבר כזה, או אישה כזו, לא בשלים לחתונה. לא משנה כמה הם רוצים וכמה הם יצאו, כל עוד הם לא ישתנו, לא תהיה חתונה באופק. הם צריכים לעבור עם עצמם תהליך של "תיקון", שיפוץ כללי, קומפלט, אוברול, אפילו לפני שהם מתחילים לצאת לדייטים.
יש שיקראו לגישה כזו "אופי", אני מעדיף "הרגלים מחשבתיים ורגשיים" – כי אני מאמין שזו לא גזרה משמיים אלא קושי שניתן להתגבר עליו. עבורי, בעיות מעין אלו הן "מחריבי הדייטים". כשאני מזהה מנגנון נפשי דומה, אני יודע שהבחור או הבחורה עובדים על פול גז בניוטרל. הם לא צריכים ללמוד על "מה עושים בדייטים" או על צילום תמונות מחמיאות – עיקר המאמץ של אנשים כאלה צריך להיות מופנה קודם כל לשיפור הרגלי החשיבה והרגש. לרוב, מדובר בגישה שמקיפה את כל החיים ולאו דווקא רק את תחום הדייטים.
קל מאוד לצחקק על ה'מסכן' ההוא שפגשתי ולהגיד בבוז שיש אנשים שאינם מודעים לעצמם. אבל בעיניי השאלה הגדולה היא: עד כמה אנחנו, כן, אנחנו, דומים לו? כמה פעמים אנחנו מבקשים משהו שאנחנו לא מוכנים אליו? כמה אנשים אתם מכירים שרוצים לרזות אבל לא באמת מוכנים לשנות את הרגלי האכילה שלהם? כמה אנשים אומרים שהם רוצים שינוי מבלי שהם מוכנים לשלם את מחיר היציאה מאזור הנוחות שלהם? למרבה הפלא, נדמה שאנחנו צמאים אבל לעיתים הולכים לבאר עם דלי שבור.
ישנן תכונות שמקשות על יצירת זוגיות ואין ברירה אלא להיפטר מהן – ויפה שעת אחת קודם. אבל יש ל"מחריבי הדייטים" תכונה ממש מעצבנת: כמעט תמיד הם יושבים לנו בנקודה העיוורת של הנפש. במקום שקל יותר לאחרים לראות מאשר לנו. זה די ברור לכולם ורק אנחנו שואלים: מה? איפה? על מה אתם מדברים?
אז מה עושים?
קודם כל, כדאי לקבל פידבק מהסביבה, להתעניין ולשמוע את נקודת המבט שלהם. לא רק מהדייטים אלא גם מההורים/ משפחה/ מורים לשעבר/ חברים וכו'. יש תרגיל יפה בקואצ'ינג שבו המתאמנים מתבקשים ללכת ל-5 אנשים ולשאול אותם, פנים אל פנים: איך אתה רואה אותי? מה החוזקות והחולשות שלי? מה התכונה החזקה שלי ומה לדעתך כדאי לי לשפר? נסו את זה. יתכן שזה יזכיר לכם פעולה בסניף בני עקיבא. זה לא. זהו תרגיל בעל ערך שגם אנשי עסקים רמי מעלה מבצעים כי הוא מאפשר לנו לקבל מידע יקר מפז ולקבל הצצה על מה שאנחנו לא יודעים על עצמנו. נכון, לפעמים זה קצת צורב אבל כששומעים משוב לא מחמיא במיוחד, לא כדאי להתגונן ולהצטדק (למרות שזה הדבר הטבעי ביותר שבא לנו לעשות). רק להקשיב, לשים לב היטב לדברים שחוזרים על עצמם וללמוד בדממה.
המידע החשוב הזה ("אתה אוהב לעזור לאנשים אבל יש לך בעיה של בטחון עצמי", "את חכמה אבל את עצבנית מדי" וכו') הינו ברכה של ממש. כמעט תמיד, מדובר במשהו שחשבנו או שחששנו ממנו. לפעמים זו הפתעה. כך או כך, הוא עשוי לשפוך אור על בעיה שתוקעת אותנו, וגילוי הבעיה טומן בחובו את זרעי הפתרון. על כך בטור הבא…
מופיע במקור באתר "סרוגים"
זכויות לתמונה: Powered by Freestock