בטור האחרון, דיברנו על הפרפקציוניזם ועל הנזקים העצומים שהוא עלול להסב לחיים שלנו בכלל ולתחום הזוגיות בפרט. הבאתי כמה פתרונות מעשיים לבעיה אבל היום אני מבקש לספר על נשק-העל, תרופת הפלא שיכולה לרפא את כולנו, רווקים כנשואים, מתחלואי ה"הכל או כלום"
———-
האם יצא לכם לנסות לגעת במרפק שלכם עם… הלשון? האם הצלחתם אי פעם להרים רק גבה אחת בלי להזיז את השנייה? אני מודע לכך שאלו שאלות קצת מוזרות אבל תנסו רגע – על אחריותכם ורק אם אתם לבד כמובן כי זה באמת נראה קצת משונה. מה קורה? אתם לבטח שמים לב שהגוף שלכם לא מציית, כאילו אומר לכם: "עזוב אחי, אין מצב, זה לא הולך לקרות, אני לא מסוגל לבצע את התנועות האלו."
אז בכל הקשור לתנועות הגוף אנחנו מבינים את המגבלות. ומה עם תנועות הנפש שלנו? אולי שמתם לב שיש גם מהלכים שנפשכם מסרבת לבצע, גם אם תבקשו ממנה יפה. היא פשוט לא מסוגלת. לדוגמא, נסו ללמוד למבחן בריכוז תוך כדי זיכרון פרידה כואבת – או להירגע באמצע פרץ של כעס. בעצם, אל תנסו אבל אתם מבינים את העיקרון: יש רגשות שלא משתלבים יפה בתוכנו ומאוד קשה לחוות אותם בו זמנית.
נכון שלפעמים המִגְבָּלוֹת האלו בנפש מפריעות אבל אפשר גם לרתום אותן לטובתנו ולהשתמש בהן באופן מאוד יעיל. ניקח את המרירות, הציניות והדיכאון המתלווים אל הפרפקציוניסט כשהוא מתמקד באופן אובססיבי במה שחסר. אולי קיימת תכונה נפשית כשלהי שיכולה לחסום את הכניסה לרגשות השליליים האלה ולא לאפשר להם להתפרע בתוכנו ולהזיק לנו?
תרופת הפלא
התשובה, ניחשתם נכון, היא: כן! יש נַסְיוּב נגד האֶרֶס הזה! הגישה הפלאית הזו אכן קיימת והיא ידועה מאז ומעולם. אדם הראשון עשה בה שימוש. החכמים סיפרו עליה בעל פה והעבירו אותה מדור לדור בתוך הטקסטים העתיקים ביותר בעולם. הטכניקה הזו ידועה היטב בעם ישראל ובתורת ישראל, היא מופיעה בגמרא, בחסידות, בהלכה ובאגדה. בימינו היא אף קיבלה "תעודת הכשר" מדעית ע"י מאות מחקרים שנעשו בפסיכולוגיה החיובית.
במילים פשוטות: כשאנחנו בתודעה של הוֹדָיָה – אין אחיזה לנזקי הפרפקציוניזם בנפש שלנו. כשאנחנו מודים, השאיפה לשלמות לא מְלֻוָּה במרירות, קיטורים ומרעין בישין אחרים המאפיינים בד"כ את השאיפה לשלמות. אלה שתי תנועות סותרות בנפש: אי אפשר גם להודות וגם לקטר.
אז איך נשתמש במִגְבָּלת התנועה הנפשית הזו לטובתנו? מה צריך לעשות כדי להיות ב'תודעה של תודה'? העיקרון בעצם פשוט ביותר: מתמקדים במה שיש ולא במה שאין. בכל הסתכלות שלי על העולם ועל האנשים סביבי, אני יכול לעשות פוקוס על אחד משני דברים: או על מה שיש, על הקיים ועל החיובי או להתמקד במה שאין, במה שחסר ושלילי בעיניי. אני יכול להסתכל על ידיד שלי בתור בן אדם מסודר, עקבי וממוקד או בתור בן אדם חָסַר רגישות, שאינו יודע לזרום ופריק של סדר. העיקרון שממנו נובעת תודעה של הודיה אומר שאני אעדיף, כמעט בכל אינטראקציה עם העולם – להשקיע את האנרגיה שלי (שכלית, רגשית ומעשית) דווקא במה שיש.
אל דאגה: זה לא אומר שאני אאלץ להתחבר או חלילה להתחתן עם אדם שלא באמת מתאים לי. אבל מהרגע שאני אבחר להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין – מבחר האנשים שעשויים להתאים לי (בזוגיות, בעבודה, בחברה) יתרחב באופן פתאומי ופִּלְאִי.
תכל'ס
למרות שהעיקרון פשוט נורא, היישום שלו, הלכה למעשה, יכול להיות מאתגר. בגדול, הסוד להצלחה, כמו בכל דבר, הוא התרגול העקבי והעקשני. ניתן ללמד את עצמנו לשים לב, בכל רגע ובכל מצב למה שקיים באופן חיובי – ו'לאהוב את מה שיש', באמת.
בע"ה, שבוע הבא נסביר, נעמיק ונרחיב.
פורסם במקור באתר "סרוגים"